נהייתי רופאה כדי שאוכל להרוג את עצמי ואת החברים שלי כשיגיע הזמן
כל החברים שלי ידעו מהם כוונותיי. הם לא יסבלו כשיגיעו הרגע למות — גם אם צריך יהיה לוותר על רישיון הרפואה. אבל כשהפכתי לחולה בעצמי, הם הבינו שצריך תכנית ב'. אולי לא אהיה שם כדי לבצע את המעשה האחרון.
תמיד האמנתי בזכות למות בכבוד. כל מי שמעורב בטיפול בי צריך לדעת מה הם משאלותיי. בבקשה — אם עוד לא הכנתן מסמך הנחיות מקדימות, עשו זאת עכשיו. זה עניין לא נעים. אף אחד לא רוצה להתעסק בזה, אבל חייבים.
ועכשיו — נדמה לי שאני מגיעה לסוף הדרך שלי.
חשבתי שלמות יהיה יותר קל מזה.
דמיינתי את עצמי מתפנקת במעדנים האהובים עליי — פאי לימון עם מרנג, תפוחים מקורמלים ודביקים, החיבוק השקט של בריכה חמימה וריקה. דמיינתי נחמות עדינות, כאלה ששמורות לאפיפיורים ומלכות. במקום זה, כל מה שאני רוצה זה להיות לבד ולגנוח.
אף אחד לא רוצה לשמוע אותי גונחת. אבל זה עוזר. זו מין מדיטציה רוטטת — פרימיטיבית, כמעט מקודשת.
אין כאב חד. רק חולשה עמוקה ומפוזרת, ריקנות שגורמת אפילו לתפקודים בסיסיים להרגיש בלתי אפשריים. ובכל זאת, שוב ושוב שואלים אותי אם כואב — כאילו שזה המדד היחיד שראוי למדוד. כן, יש כאב — גם פיזי וגם נפשי — אבל לשניהם אין גבולות ברורים.
אני מתקשה לקרוא. לכתוב מרגיש כמו לגשש בערפל. מערכת העיכול שלי השתבשה. הבגדים שלי לא מתאימים יותר — הנפיחות שינתה את קווי המתאר של גופי. אפילו קפה ומאצ'ה — שמחות קטנות — לפעמים חסרי טעם, רק אמצעי לצרוך קפאין.
הקולות של החיים שבחוץ נשמעים מרחוק. הים קורא לי פחות ופחות. אני לא רוצה שיראו אותי. כשיש אזעקה, אני גוררת את עצמי לחדר האטום — לא מפחד מטילים, אלא כי ככה נוהגים כאן. שגרה קודרת.
אני כבר לא הגרסה של עצמי שהכרתי.
האם זה כאב?
לפני כמה חודשים דאגתי לקבר. בתל אביב כבר אין מקום — קוברים בין קירות של מאוזוליאום ענק. עכשיו לא אכפת לי איפה יקברו את גופי הפיזי.
דאגתי לספסלי זיכרון. כבר הזמנתי אחד ב-Doctors Park במילווקי. מאז הטבח ב-7 באוקטובר, אי אפשר יותר לרכוש ספסלי זיכרון בתל אביב — הביקוש עצום. ישראלים נוהרים למקומות של זיכרון. אני צריכה למצוא מקום שאנשים יוכלו לבוא אליו.
כשהכלבה שלנו מרלי, בת 16 ונשמה תאומה, הייתה משותקת וסובלת, הזמנו וטרינר אלינו הביתה. זה היה בוקר קר של דצמבר. ידענו שהגיע הזמן. הווטרינר שיתף אלגוריתם שמעולם לא שכחתי — סולם איכות החיים.
אתמול בדקתי את עצמי — הציון היה 46. לעזאזל, עדיין בריאה מדי. מרלי הייתה בדרכה לגשר הקשת בענן, אבל בדרך הכי שליווה שיש. אנחנו מתגעגעים אליה כל כך. מה שהדהים אותי היה כמה dignified הייתה מותה. תשמרו את הטבלה הזו. אולי תצטרכו אותה יום אחד.
חברה טובה באוסטרליה סיפרה שהאחות הפליאטיבית של אמא שלה אמרה פעם: "לעזוב את העולם הזה דורש אנרגיה ומאמץ כמו להיוולד אליו." מי ידע? בתמימותי האמנתי שאדע מתי הרגע יגיע ויהיו לי האמצעים פשוט לעשות את זה. אפילו לחיות מחמד — זה לא כל כך פשוט. צריך לעמוד בקריטריונים. משווים אותך לאחרות במצב דומה — לא לגרסה הקודמת של עצמך.
אז אני ממשיכה. שמתי לב כמה פחות בא לי לדבר, לייעץ, או לצאת החוצה אל הכאוס של אופנועים, עשן סיגריות, צפירות וצרחות.
אני מרגישה כמו נטל על הסובבים אותי. אני תוהה איך אנשים במצב פיזי גרוע יותר מצליחים להתמודד. אני זקוקה להיות אני — ולקבל אותי כפי שאני.
אני הולכת לישון עכשיו. הכתבה הזו ישבה על המחשב שלי כמה ימים, מחכה לתובנה מבריקה או פיסת חוכמה שתנחת.
לפני כמה ימים אמרתי לבת שלי שבשבילי, אני מרגישה שיש לי כרטיס פתוח — חופש מלא carte) blanche) לעשות (או לא לעשות) כל מה שאני בוחרת. היא חייכה בלי להתבלבל ואמרה:
"יש לך קייט בלאנשט."
תרגישו חופשיים השבוע,
ד"ר אנה 🌸🎗️