Eminem, Prayer, and the MRI: למצוא אחדות
רובכם מכיר׳ם אותי כבר. אני לא יכולה לעשות משהו בלי סיפור. רגעים בחיים פותחים חלונות לשאלות גדולות יותר. אחד התפקידים שלי כסופרת וכאדם חושב הוא להזמין מחשבה.
ביום שישי האחרון עשיתי MRI למוח. סריקות נעשות בלילה בישראל, גם בשבת, כדי לשמור על המשאב היקר הזה פעיל 24/7.
אולי אתם ברות מזל שלא עשיתן סריקת מוח. ה-MRI, המצאה הגאונית, פועל על ידי קרינה של מגנטים חזקים לתוך גופנו כדי ליצור תמונות מפורטות של האנטומיה שלנו.
לפני ההליך יש להסיר כל תכשיט, כולל קמעות, טבעות אצבע וצמידים, בשל האפשרות שמכילים מגנטיות. אלו עשויות להפוך לקטעים מסוכנים אם לא שמים לב. אפילו אחרי בדיקות מרובות, הפחד לא לפספס פירסינג מוסתר נשאר. אולי זה נשמע כמו משהו קטן, אבל זה בעצם מעמת אותנו, כמו להסיר את השריון.
המתכת הקרה של האלונקה לוחצת על עור הגוף שלי כשהם מחליקים אותי פנימה. כלוב הצפיפות אוחז בגוף חזק. כפתור חירום נמצא ביד אחת, ודקירה של עירוי בווריד ביד השנייה. אני מתבקשת לא לזוז. הדפיקה הריתמית מתחילה - מתקפה של דפיקות מתכתיות שמתפוצצות על ראשי כמו פטיש אוויר. אחרי כל השנים האלו, ה-MRI עדיין נשמעת כמו אתר בנייה. אני מתחילה לדאוג מהמכונה. הכל פה נראה ככה חסר זהירות, אולי גם הסורק לא פועל כמו שצריך. מדינת הסטארט-אפ אפילו לא מצליחה להפיק תיק פלסטיק מתאים.
הדפיקות והרעש המטריד של המכשיר ממלאים את החדר, אז הם מציעים אוזניות ומוזיקה. ביקשתי את Eminem כי אני אוהבת אותו, והוא תמיד הבחירה שלי לכל סריקה. הטכנאי הנהן בהסכמה - "טעמה מצוינת במוזיקה." הרפ התחיל, ו-Slim Shady גרם לי לחייך. החלק הקשה? להילחם בדחף לרקוד.
החולה שלפני אמרה שהיא אמרה את "שמע ישראל" 50 פעמים בתוך הסורק כדי למשוך מזל טוב. לא חשבתי על שמע ישראל במשך עשורים. זו תפילה פשוטה:
"שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד."
ה"שמע" מופיעה בתנ"ך ובברית החדשה, גם מצוטטת על ידי ישו בשני הבשורות. יהודים דתיים אומרים אותה פעמיים ביום. יהודים חילוניים עשויים לומר אותה כשיש חשש או סכנה. ישנן עדויות על יהודים שאמרו את ה"שמע" כשהוליכו אותם לתאי הגזים בשואה. ניצולי ה-7 באוקטובר בישראל נזכרים באנשים שאמרו את ה"שמע" מתוך ייאוש.
כשהייתי ילדה, היינו מבלים את חופשות ב-Hallandale, פלורידה. כמו כל יהודי טוב מהדור הזה, סבא וסבתא שלי היו דיירים שם. אהבנו את זה: מזג האוויר, השטויות, ובוודאי את הה-Rascal House.
לפעמים עשינו את הדרך במיניוואן שלנו, אבל לפעמים טסנו. אני עדיין זוכרת את הנחיתה באמצע סופה טרופית — טלטולים אלימים הזעזעו את המטוס.
אין לי הרבה זיכרונות ברורים מאמא שלי, אבל אני כן זוכרת את זה: שהיא אוחזת בידיים שלי חזק ואומרת את "שמע ישראל" כשהמטוס רעד. היא לא הייתה דתיה בכלל, ובכל זאת באותו רגע היא התפללה. הזיכרון הזה נשאר איתי.
כשהחולה ההיא אמרה שהיא אמרה את ה"שמע", ידעתי שאני גם צריכה לומר אותו. שוכבת בתוך הסורק, החלפתי בין "שמע ישראל" לבין Slim Shady, כשהמוח שלי קופץ בין הקודש לחול. ואז הציפייה של ד"ר אנה חדרה — האם אמרתי מספיק? האם עשיתי את זה נכון? הקול הפנימי הבלתי פוסק שלי משוכנעת שאם אני רוצה שזה יעבוד, אני חייבת להכניס את הכל. התחלתי להזיע.
אבל אז תפסתי את עצמי. בלי שיפוט — רק מודעות. כל מה שאנחנו עושים או לא עושים לא בהכרח ישפיע על התוצאה הסופית. כשוויתרתי על הלחץ, משהו השתנה. המוזיקה והתפילה כבר לא הרגישו כמו כוחות מנוגדים. הם התמזגו למשהו אחד.
החיבור לאמא שלי — עומק הזיכרון הזה — היתה מתנה מפתיעה. זה היה כמו אחד מאותם עוזרים הבלתי נראים שדיברה עליהם השמאן שלי. כל יום, כל חוויה, מכילה סודות שמחכים להתגלות. אנחנו רק צריכים לשים לב.
עד לפעם הבאה,
דייר אנה 🌸🎗️
נ.ב. אם אתם מקבלים בעברית ולא באנגלית או להפך, תודיעו לי אחרי שחיפשתם ב-promotions, social, וכו. אני שולחת בשתי השפות לכולם 😇