הבריאים המודאגים
עברתי שלושה ניתוחים נפלאים בחיי: קשירת חצוצרות, תעלה הקרפלית, ועכשיו ניתוח קטרקט. מעולם לא חלמתי שתהיה לי ראייה של 20/20 בלי משקפיים. לא תיארתי לעצמי כמה קמטים יֵירָאו כשאוכל סוף סוף לראות אותם.
למען הסר ספק: עברתי הרבה יותר משלושה ניתוחים — לא כולם היו נפלאים. אבל אולי דווקא הניתוחים שלא היו כל כך נפלאים – הם אלה שהצילו את חיי
בארה"ב אמרו לי לשקול את ניתוח הקטרקט מול תוחלת החיים שלי. אם נותרו לי רק שבועות או חודשים לחיות אמרו, זה לא שווה את זה. אבל אם יש לי שנים – אז כן. לא כך בישראל. כאן הגישה שונה: לעשות עכשיו, לחיות עכשיו. לא לחשוב על העתיד. זה דיבר אליי.
אף אחד לא יודע כמה זמן יש לו – שתי דקות, יומיים, שנתיים. השאלה היא: איך חיים עם חוסר הוודאות הזה?
מה שראיתי – בי ובאחרים – הוא שרבים לא חיים טוב. הפחד משתלט על הימים שלנו בשקט. אני רואה את זה במטופלים – מטפלים באחרים תוך שהם מתפרקים בעצמם בשקט, לעיתים מפתחים מערכות יחסים מורכבות עם אוכל או עם שליטה. אני שומעת את העייפות של אנשים שנתקעו בחיים שבהם הם מרגישים לא מסופקים ולא ממומשים, כאילו החיים עצמם הוקפאו. כל יום מתחיל להרגיש כמו "יום חמישי שוב" – אותן תלונות, אותה קפיאה רגשית.
אנשים מתלוננים על שעמום – אני לא חוויתי שעמום יום אחד בחיי. הילדים שלי שונאים כשאני אומרת את זה. תמיד קורה משהו. חשוב לי להיות מעורבת – עם עצמי, עם המשפחה, עם חברים ועם העולם.
אני לא טוענת שאני יודעת הכל. אבל ניתנה לי פרספקטיבה שמסירה הרבה מהרעש. הבהירות שמגיעה ממחלה, מחיים במדינה במלחמה, מחזקת טראומה בשתי הידיים – לימדה אותי שוב שהזמן תמיד אוזל. והאמת הזו, במקום להיות מפחידה, יכולה דווקא לשחרר.
אנחנו לא צריכים ודאות כדי לחיות חיים בעלי משמעות. אנחנו רק צריכים להישאר ערים. להישאר מעורבים. לבחור במה שחשוב – שוב ושוב.
גבר אחד בשנות השישים לחייו הגיע אליי כמטופל אחרי ששרד את הטבח בקיבוץ שלו בשבעה באוקטובר. הוא איבד שכנים וחברים – חלקם נשרפו למוות בבתיהם. הוא ישב בשתיקה ברוב המפגשים הראשונים שלנו. כלפי חוץ הוא היה מאופק, אבל הרגשתי את הלחץ בתוכו הולך ונבנה, כמו חדר אטום. תמיד הייתה איתו מחברת אדומה קטנה. בהתחלה הוא אמר שהיא רק בשביל תאריכים ותורים. ואז, יום אחד, הוא השאיר אותה פתוחה על הכיסא לידו. בפנים היו מכתבים – חלקם למתים, חלקם לאלוהים, חלקם לאף אחד. אחד מהם אמר: "היום אני שותל פטרוזיליה. כי אני עדיין כאן. כי אני מוכרח."
השורה הזו הייתה נקודת מפנה – לא רק בשבילו, אלא גם בשבילי. היא הזכירה לי שגם בתוך החורבן, בני אדם שואפים באופן טבעי לחיים. להמשכיות. למשמעות.
הוא לא נרפא. הוא לא"עבר הלאה". אבל הוא חי. בשקט, במכוונות, בעקשנות. המחברת הזו הייתה ההתנגדות שלו. הנשימה שלו. התפילה שלו.
אם היה לי דבר אחד לומר לאנשים כחולים סופניים – זה לתרגל חיים לצד הדאגות שלכם, מבלי לתת להן לנהל את הבחירות שלכם. תישארו סקרנים, גם כשאתם מפחדים.
שיהיה לכם שבוע בלתי נשכח -
ד׳׳ר אנה 🌸🎗️