פרשת חליפת הצוללים

שלום קוראים נאמנים,

חזרה מאוסטרליה וניווט הפרש הזמן של 8 שעות בקושי רב מהצפוי. לא הרבה השתנה כאן בישראל, חוץ מהגישה שלי. כל עוד הממשלה הזו נשארת בשלטון, אין לי תקווה לשינוי.

חזרתי לשלל סריקות ופגישות רופאים במאמץ לגמור עם הכל. שמעתי מה שציפיתי לשמוע: אין טיפול, הסרטן שלי מתפשט ובעצם "חיי את חייך". זו הקלה עבורי. לא רציתי להיות מבולבלת לגב׳ טיפול בעל ערך מועט.

אין הוראות לחיים עם תאריך תפוגה מוטבע. האם אני עדיין צריכה להתעסק עם קרם הגנה? לקבוע בדיקת ממוגרפיה וקולונוסקופיה? האם כדאי לקנות חליפת צלילה רק לקומץ שחייה? שאלות הללו מסתחררות ברגעים השקטים.

בחוף הנשים הדתיות, אני מוצאת תוססות בלתי צפויה. הם לבושות מכף רגל ועד ראש, ובכל זאת הפיתוי שלהם עולה על כל לבושות הביקיני ששוכבות על החוף הראשי. המסתורין מותיר מקום לדמיון לנדוד. הם נוגסות צנוניות בחרדת קודש שובבה: "הצנונית חייבת לבוא לפני הלחם!״במים, הם מסירות את האחריות שלהם - אין עבודה, ערימות כביסה או סירים מבעבעים לחשוב. השמחה שלהם קורנת, טהורה ולא מסוננת.

הנשים האלה הן שהכירו לי את הרעיון של חליפת צלילה. המעשיות הדהדה: מים קרים, למרות כל היתרונות עליהם אני מטיפה, תמיד החזיקו אותי על החוף. הם שיתפו טיפים וסיפורים - המאבק לרכוס אותו, והסחרחורת והבחילות שחשו בהתחלה. זה נראה כמו טקס מעבר, כמו הזמנה להפסיק להסס ולצלול פנימה. הלכתי, קניתי את כל הציוד.

אני כל הזמן חושבת על דסטין הופמן בסרט ”הבוגר מ-1967. לא עדכנתי את התיחסותי הקולנועיות שלי כבר שנים. זה נשאר אבן דרך מהותית עבורי, קלאסיקה נצחית.

בנימין מקבל חליפת צלילה מלאה כמתנת סיום מהוריו. ב"הבוגר", בן נאלץ ללבוש את חליפת הצלילה ולהציג אותה בפני חברי הוריו, מחזה שמותיר אותו אומלל לחלוטין. התצוגה המאולצת מדגישה עד כמה המתנה לא מסונכרנת עבור האני האמיתי שלו..

מה שהתכוונתי להיות מתנה מתחשבת -  לעצמי - במקום זאת הסתבך ברבדים דומים של מטען רגשי ומסרים שלא נאמרו. זו הייתה הגדרה - מחווה גדולה מדי, עמוסה במשמעות רבה יותר ממה שהייתי מוכנה אליה.

אחרי שהוצאתי מעל 930 ש"ח (250$) על כל הציוד, הגעתי הביתה והתחלתי לבכות. על מי אני צוחק? אני לא אדם רגיל. כמה אני אלבש את זה? האם זה רק החלק הזה שבי שרואה משהו וחייב לקבל אותו עכשיו? כמו המגפיים האלה.?

למחרת, בדמעות. החזרתי הכל לחנות.

השאלה היא איך לחיות את החיים אחרי אותו דיון "עשינו כל שביכולתנו לעשות". הרצון שלי לקנות קוטג' קטן באיטליה הוא עכשיו חלום שאחרים יכולים לרדוף אחריו.

בן זוגי, תמיד התגלמות האופטימיות, מפציר בי בעדינות לא להיות קשה מדי עם עצמי. יש מקרים שבהם אני מרגישה סחוטה לגמרי, המומה מהכובד של הכל.

ובכל זאת הוא מזכיר לי שאני עדיין כותבת, עובדת, הולכת לים, רואה כדורגל וכיפית במיטה.

היו מקרים במהלך המחלה הזו שלא עשיתי אף אחד מהדברים האלה.

בשלב זה אקח את זה, ואקרא לזה ניצחון.

,שיהיה לכם שבוע מנצח,

ד"ר אנה 🎗️🌸