השבת השחורה
לפני שנה, כשהכל קרה, חמקתי פנימה ויצאתי מההכרה. הייתה לי תגובה קשה לטיפול בסרטן שכמעט לקח את חיי. אנשים התלחשו לי על מחבלים בישראל, אבל זה לא נתפס. לא היה לי מושג מה קורה. לא הגבתי ולא דיברתי. מדוע אנשים התלחשו ונראו כל כך במצוקה? למה הבת שלי התקשרה מתל אביב ובכתה בהיסטריה? אני זוכרת במעורפל את אחי צועד, נראה חיוור ומודאג. נאלצתי לפלס את דרכי חזרה מסף המוות כדי להבין את מה שהתרחש ב-7 באוקטובר.
כשגרתי בניו יורק בשנות ה-80, בניסיון להבין את הקשר שלי לישראל, התייעצתי עם מדיום. אבי היה ניצול שואה, אבל כשגדלתי לא זכור לי שחלק על כך הרבה. לא היינו דתיים - בתי ספר ממלכתיים, לא שמרנו על כשרות ובית כנסת פעמיים בשנה לחגים. היינו יהודים רפורמים טיפוסיים. אז למה, כשביקרתי בישראל בגיל 15, הרגשתי צורך עצום לנשק את האדמה?
המדיום הציעה שבחיים קודמים רדפו אותי בגלל היותי יהודיה. הקשר שלי עם ישראל, אמרה, היה על ריפוי הכאב הזה ועכשיו לחיות באומץ במולדת היהודית.
זה היה ההסבר היחיד שאי פעם נראה לי הגיוני.
ב-7 באוקטובר נרדפנו.
אני פסיכיאטרית מייעצת לניצולי ה-7 באוקטובר. בזה אחר זה אני מעידה על הסיפורים שלהם. אלה לא המטופלים הטיפוסיים שלי. לא היה להם היסטוריה פסיכיאטרית קודמת או היסטוריה משפחתית של מחלות נפש. הטראומה שלהם התחילה באותו יום. באופן טרגי, הם חיכו כמעט שנה כדי לראות פסיכיאטור/ית. זה כמו לעבוד בחדר מיון או בבית חולים שדה, עם תחושת הדחיפות הזו. זו העבודה המשמעותית ביותר שעשיתי אי פעם בקריירה שלי כמרפא.
היום, שנה אחרי, אני נשארת קרוב לבית. אני מפחדת לצאת. אני שומעת עזקות ופיצוצים מחלון המטבח שלי כשאני כותבת את זה. הזהירו אותנו היום מפני פיגועים ונאמר לנו להימנע מהתכנסויות גדולות.
המלחמה לא הסתיימה. ההרס נמשך משני הצדדים לא לטובת אף אחד. בעזה עדיין מוחזקים 101 בני ערובה, חיים או מתים. אנשים מהצפון לא יכולים לחזור הביתה. רק אתמול הובאו למנוחות 10 חיילים. אנחנו מוחים על הממשלה כל שבוע כבר שנתיים. האמונה שלנו במדינה שתגן עלינו התנפצה. האנשים נפלאים. ההנהגה מתועבת. עד היום נתניהו לא קיבל על עצמו כל אחריות לטבח הזה.
המפיק הישראלי מולי שגב מציין כיאה, "במיוחד בתל אביב אנחנו חים את החיים שלנו, ואנחנו לא חושבים על זה שהחיים שלנו הם בעצם רק הפסקות בין מלחמות לפיצוצי אלימות".
לעיתים קרובות איננו מבינים במלואם את רמת הלחץ שלנו עד שאנו מתרחקים. עוד לא התרחקנו.
אני מתכננת לצאת לאוסטרליה בעוד יומיים, בהנחה שהטיסה לא מבוטלת.
החיים במדינה במלחמה מאתגרים. עזיבה תביא לקשיים משלה. קשה לאחרים להבין מה עברנו. כמובן שהשארת יקירינו מאחור במדינה הכאוטית הזו זה כואב.
אנחנו אומה שנלחמת על קיומינו. אנו פועלים לפי הנחיות פיקוד העורף כי חיינו תלויים בכך. למרות חילוקי הדעות הפוליטיים שלנו, אנחנו מאוחדים בציות הזה. מחוץ לישראל האנטישמיות נפוצה. אני אוהבת מדינה שבה לא שונאים יהודים. אבא שלי אמר שזה המקום שבו הוא לא הרגיש את הקוף על גבו.
אני אוחזת בתקווה שכמו אלו ששרדו את השואה, נרפא ונמצא את דרכנו חזרה לנורמליות. ניצולי שואה רבים הפגינו חוסן יוצא דופן, חיו חיים ארוכים ומספקים. זה החזון שאני נאחזת בו עכשיו.
לא משנה כמה זה נורא כאן עכשיו, אין לנו ארץ אחרת.
💔🇮🇱 ד"ר אנה קופולוביץ'