להלחם או לברוח

גרסה לקורים מקומיים

כשאני מונחת חשופה על שולחן עיסוי, אני מוצאת את עצמי במצב של אושר עילאי. אני אדם שמשתוקקת לרגעים של פינוק ונגיעות עדינות, בלי בושה. אני לא שוכבת שם מודאגת מכך שלא צעדתי מספיק באותו יום.

חווית העיסוי הטובה ביותר שלי הייתה בבנגקוק. הייתי בבנגקוק בקורס בישול טאילנדי. הלכתי לבית ספר ללימוד עיסוי המפורסם ב-Wat Po לעולם לא אשכח את אונג, אחד התלמידים. לרוע המזל, אונג דבק בחוקים, ולא הצלחתי לשכנע אותו לבוא למנדרין לפגישות נוספות 😉.

בית ספר בישול הכי הכי

המעסים הגרועים ביותר הם אלה שמנותקים, לא ממוקדים ומשתמשים ביותר מדי שמן. הם אלה שצופים בשעון – הגרוע ביותר. ודבר אחד שכדאי לזכור: לעולם, בשום פנים ואופן, אל תתנו למעסה לתמרן את הצוואר שלכם אלא אם כן הוא באמת יודע מה הוא עושה. זה באמת יכול לבלגן אותך.

לעתים קרובות מתעלמים ממגע, במיוחד עבור אלה כמוני הנאבקים בסרטן. אנחנו לא רוצים לגעת בזקנים או בחולים. בעוד שאני משתמשת ברעיון הפשוט של מגע פיזי כדי להמחיש את הצורך בנוחות, יש בו מורכבות עמוקה יותר מאשר רק זה.

מאז שחזרתי לארץ בינואר, שמתי לב לחסרון משמעותי בחיי: חוסר פינוק. בדירה שלי כאן בתל אביב יש את הדברים החיוניים, אבל לא יותר מזה - אפילו האמבטיה נראית מפוקפקת. כששכרנו אותה בעודנו בארצות הברית, היסודות היו כל מה שהיה חשוב במדינה שסועת המלחמה הזו. הייתי זקוקה למעלית, מרפסת, ממ"ד בדירה (לא אגיע למקלט תת קרקעי תוך 90 שניות) ומיקום בקומה השלישית ומעלה (בגלל פוביית הג'וקים שלי). זה תיקתק את התיבות החשובות ביותר.

החדר האהוב בדירתי

מילווקי בקיץ הייתה המקום שבו הרגשתי ממש מפונקת. אחרי שנים של תחושת אשמה על כך שברחתי מישראל בקיץ, סוף סוף אימצתי את זה. לאחים שלי ולי יש שם בית, מקום שכולנו מוקירים למרות המוזרויות והעלויות שלו. נבנה בשנת 1958, יש לו קסם ייחודי שקשה להרפות ממנו. האמנות של אמא שלנו מעטרת את הקירות, ועץ ליים משמש כוילון חי בחזית - כן, עץ ליים אמיתי שמניב פירות בתוך הבית בוויסקונסין.

אבל פנינה האמיתית של המקום היא האגם הפרטי בחצר האחורית. מוסתר מהרחוב, גוף בצורת שעועית של מים מתוקים מגיח, מושלם לשחייה, דייג, החלקה על הקרח, או פשוט ליהנות מהנוף. רוב הדברים משתנים תוך כמה שנים, אבל האגם הוא קבוע מילדותי ועד בגרותי. אין מקור גדול יותר לשלום.

אווירת אגם

הקיץ, לעומת זאת, לא אהיה שם. אני כותבת עכשיו מבית החולים איכילוב בתל אביב, לא מסוגלת לטוס לאחר הקרנות סטריאוטקטיות לסרטן ריאות מתקדם.

ההרס שבהתמודדות עם התפנית החדשה והמדהימה הזו במחלתי הוא מעבר למילים. זה לא רק בלתי ניתן לתיאור; זה מקיף ומטלטל אותי עד עמקי נשמתי. האובדן שאני מרגישה הוא עמוק, וההסתגלות למציאות הנוכחית שלי מרגישה כמעט בלתי אפשרית. במקום החיבוק השליו והמנחם של מילווקי, אני מוצאת את עצמי בארץ שסועת מלחמות, חיה כל רגע בדריכות מתמדת.

אמנם יש מקומות שלווים בישראל, אך רובם צפופים וקשה להגיע אליהם, במיוחד עכשיו בזמן מלחמה. הסביבה חמה, לא נוחה וקשה. בהסתגלות הכפויה הזו, יש שיעור בשחרור. אני מנסה למצוא דרכים לשלב יותר נוחות בדירה הקטנה שלי, כמו לקנות ספה חדשה ולשדרג את חיבור הבידה שלי.

עמוק בפנים, אני יודעת שזו דרך הפעולה הנכונה, ואני מנסה לאמץ את האלמנטים החיוביים של תוכנית ב' הזו. בנקודה זו יש לי אמון בדרך החשיבה של הרופאים הישראלים. זה לא שהם בהכרח חכמים יותר כאן, אבל יש בהם משהו שונה ומיוחד. אלה שחקני "התמונה הגדולה". לא אכפת להם משיחות חולין ומהתנהגות נכונה ליד המיטה, אבל נראה שאיכפת להם בין אם אחיה או אמות. אולי אין לי שמיכות חמות, קרח או נוחות של בתי החולים במילווקי - אבל יש לי תחושה שמעולם לא חוויתי. תחושה של משהו הרבה יותר עמוק.

לקראת כניסת השבת, אישה בדיוק עכשיו ביקרה בחדר שלי עם פתקים צהובים, וביקשה ממני לכתוב את שמי ואת שמה של אמי על אחד. היא מתכננת למקם אותו בנקיקים העתיקים של הכותל המערבי כתפילה לבריאותי. זה פשוט מרגיש נכון.

שיהי לנו שבוע רגוע.

דייר אן ✌️