המסע

כותבת לכם ממילווקי בערב ראש השנה הקר הזה

הבטחתי לשתף במה שקרה במהלך תקופת הפסילוציבין שלי

לקרוא לזה "מסע" מרגיש קטן מדי. זה לא היה לילה בודד אלא תחילתו של מסע מתמשךשהתפתח לתהליך מלא: פגישה לפני המסע להכנה, המסע עצמו, אינטגרציה לאחר המסע ועכשיו מינון מיקרו. כל צעד הונחה על ידי השמאן המדהים שלי, שמחלקת את זמנה בין קופנהגן לישראל.

הרשו לי לומר לכם, היא מהממת - זוהרת ללא מאמץ בצורה כזו שאי אפשר לזייף. בתי ואני לא יכולנו להפסיק להעריץ אותה, לרצות את כל מה שהיא לובשת, כאילו אם נלבש את בגדיה, אולי נספוג קצת מהקסם שלה. ואז היה התזמון - התמזל מזלי. היא פשוט הייתה בתל אביב כשהייתי הכי צריכה אותה, כאילו היקום לחש לה באוזן

אחרי שהקשיבה לי מהלכת על הפחדים, ההיסוסים והשאלות האינסופיות שלי, היא המליצה להתחיל עם מנת מאקרו. זה היה ברור: זו לא הולכת להיות טבילה עדינה לקצה הרדוד. זו הייתה קפיצה ישר אל המעמקים

התוודיתי בפניה ששנאתי כל החיים פטריות - רק הריח או המראה שלהן גורמים לי להתכווץ אז היא הביאה אותן בחוכמה בצורת שוקולד. בערב המסע, היא הפכה את חדר השינה שלי שהוא מאד לא זן לחלל קדוש, עם נרות, מוזיקה ופאלו סנטו , עץ קדוש שנאמר שהוא מנקה ומטהר.

התחלנו בישיבה משותפת על המיטה.כשהיא הניחה את ריבוע השוקולד בידי עצרתי לרגע של היסוס לפני שלקחתי את הביס הראשון. היה לזה טעם של שוקולד פרימיום - חלק, עשיר וצנוע לחלוטין. אמרתי לה שכנראה עבדו עליה😊

מה שקרה אחר כך קצת מטושטש. היו הרבה טיהורים - בכי, פיפי, שחרור. אני זוכרת שחשתי זעם על כל מי שעודד אותי לנסות את זה ללא היסוס. זה לא איזה ניסוי מזדמן לעזרה עצמית. זה אינטנסיבי, גולמי ואישי מאוד. . זו לא חוויה שמתאימה לכולם.

תחושת אי נוחות שטפה אותי - לכודה, מתוסכלת מחוסר השליטה. מוחי הסתובב בלי סוף, מקובע בחלוף הזמן. למה אף אחד לא בדק לי את הדופק או פיקח על לחץ הדם שלי? ולמה השיר הזה התנגן בלופ בלתי פוסק? אולי הייתי צריכה יותר פסילוציבין, כפי שהיא הציעה, כדי לחדור דרך האגו העיקש והאינטלקטואלי שלי, אבל המחשבה על מסע הזוי מלא מילאה אותי בחשש.

מה שחוויתי, לעומת זאת, היה משהו הרבה יותר עדין - מסע מדיטטיבי, שקט והדרגתי שהתגלגל לכדי מפגש נשגב ומאיר עיניים ברגע שנכנעתי לבסוף.

כשהבת שלי נכנסה, חשבתי שהמשיח הגיע! סוף סוף זה נגמר. מה השעה עכשיו? תמדדי לי לחץ דם!

בפגישה שלאחר המסע למחרת, הבחנתי בשינוי בהרגשתי - חיובית יותר, אם כי אתגרי החוויה עדיין היו טריים בזכרוני. המשפחה שלי כל הזמן שאלה מדוע, אם הייתי כל כך אומללה במהלך המסע, לא דיברתי. הסברתי שאני מפחדת שהיא תתן לי עוד. סקרנית לגבי תגובותיהם של אחרים, שאלתי אותה אם אנשים חשו אי פעם תסכול כה עז שהם רצו לפגוע בה במהלך פגישות לאחר המסע. היא צחקה והשיבה: "לא, הם רוצים להתחתן איתי"

למחרת, היא ברחה לקופנהגן, כמו ציפור חסרת דאגות, לא מוטרדת שלא מודעת לפרטי הטיסה. אני,בינתיים טסתי לארה"ב.

עכשיו בכל בוקר, אני מניחה טיפת פסילוציבין על הלשון שלי, עושה מדיטציה במשך 20-30 דקות ואז שותה את התה שלי (בארי עם דבש וחלב). מדי פעם, אני מוסיפה עוד טיפה בלילה כשהשינה חומקת ממני. אני ממשיכה בקשר עם השמאן שלי מידי שבוע, פורמת חוטים חדשים של הבנה בכל פעם.

הסובבים אותי אומרים שאני נראית קלילה יותר ,בהירה יותר, איכשהו נינוחה יותר. האם אני מרגיש ה שעברתי שינוי? אוּלַי. הלוואי שהייתי מגלה את זה מוקדם יותר בקריירה שלי כפסיכיאטרית.רשמתי מרשמים במשך שנים שלעתים קרובות לא עבדו. לימדו אותי את המבנים הנוקשים של DSM . ביליתי שנים בהזעה על הדברים הקטנים, נושא את משקל הדאגות של אחרים, קשור ללוחות זמנים והתחייבויות שרירותיות .כמו רבים כל כך מאיתנו הייתי מוגבלת בחוסר יכולת לאמץ ניסויים ושינוי, מפחד לשבש את הסטטוס קוו. הניסיון הזה שבר את הכליאה.

אני ❤️ לבדוק דופק ולחץ דם

כמה מכם שמכירים אותי אולי חושבים, מה? אַתָ? ? שוברת החוקים, הנון-קונפורמיסטית שמעולם לא הלכה בדרך קונבנציונלית או החזיקה בעבודה כביכול "אמיתית"? וכן, זה נכון,תמיד רקדתי לפי הקצב שלי. אבל אל לנו לשכוח - אני עדיין תוצרת של הסביבה שלי ושל ה DNA שלי אני באה עם שורה ארוכה של דאגות. חרדה הייתה שזורה במרקם המשפחה שלנו.

כל המסע הזה היה מתנה - אחת כה עמוקה שאני מרגישה מחויבות לחלוק אותה איתכם. זה ללא ספק, הדבר האמיץ ביותר שעשיתי אי פעם. אבל הנה האמת: אם אי פעם היה זמן לנדוד, זה עכשיו. זה הרגע לצאת מהשביל, לחקור את מה שנמצא מעבר למוכר. המוות כבר לא מפחיד אותי; הסבל כן. ואם אני יכולה להקל אפילו על חלק קטן מהסבל הזה - אם באמצעות פסילוסיבין, שני קיווי ביום, עשבי תיבול סיניים, או פשוט אימוץ קבלה - אז הרשו לי לנסות.

האם יש מישהו שלא בוהה בסוף החיים? אני לא מכירה אף אחד שלא. פרקטיקות אלה אינן רק על הישרדות הם עוסקים בחיים. הם עוסקים במציאת דרכים חדשות לחוות את העולם - דרכים שאולי אפילו לא ידעת על קיומן. פסילוסיבין אולי לא מתאים לכולם, אבל זה משהו אחר. זה משהו שכולנו יכולים להרוויח ממנו.

אבל הגילוי הגדול מכולם? אנחנו אף פעם לא באמת לבד. לכולנו יש מלאכים - לא במובן השמימי או הדתי, אלא בצורה של עוזרים ומדריכים. המלאכים שלי הם המשפחה שלי והחברים הכי קרובים שלי. הם היו שם כל הזמן. הדבר היחיד שאנחנו צריכים לעשות הוא לפקוח את העיניים לזהות אותם ולבקש את עזרתם.

זו המתנה שניתנה לי, ועכשיו אני מעבירה אותה אליכם.

שנה טובה,

ד"ר אנה/ ד"ר אנני ק.🎗️🌸