שלום מארה"ב,
המסע לכאן לא היה קל. אני לא אכסה את זה - הטיול היה אכזרי. אפילו מישהו במצב בריאותי מושלם היה נאבק. קשה להאמין שאחרי כל השנים הללו עדיין לוקח כמעט 24 שעות להגיע מתל אביב למילווקי. חטפתי התקף פאניקה במטוס, שילוב של עומס פיזי ונפשי.
בלילה הקודם עבדתי כל הלילה בטלפסיכיאטריה. תכנון לקוי. אז הלחץ הדביק אותי. כמעט ביקשתי נחיתת חירום, אבל בן זוגי דיבר עליי, והקלונקס והמלטונין עזרו.
המוח שלי המשיך לחזור לאנשים שחיים באותו מקום במשך עשרות שנים, ליד משפחותיהם, השגרה שלהם לא משתנה. כמעט יכולתי לשמוע את קולו של אבא שלי במבטא צ'כי בראשי, שואל, "למה את עדיין מתרררררצת?"
בהחלט יש כאן אווירה אחרת. אני נהנת מהפשטות של היכולת להיכנס לאולד נייבי בשביל זוג פיג'מה פאנקית, לנסוע בקלות לטריידר ג'ו לקנות את כל הדברים האהובים עלי, ואז לחזור הביתה. בישראל, אפילו משהו כמו ללכת לבנק מרגיש כמו אתגר - כאילו אני צריכה לייעד לזה את רוב היום ולתגמל את עצמי במתנה רק כדי להתמודד.
מותשת מהזמן, כשהגעתי למילווקי אפילו לא צפיתי למשחק כדור רגל אמריקא׳ של הגרין ביי פאקרס, למרות שהוא סוף סוף נמצא באזור הזמן הנכון. סימן ברור שהייתי צריכה להאט את הקצב. למחרת בבוקר, התעוררתי מוקדם ומצאתי את עצמי צוללת עמוק לתוך בור Sara - וידעתי שדברים משתפרים.
עברה שנה מאז עמדתי בפעם האחרונה בבית הזה, וקירותיו עדיין טומנים בחובם לחישות על האתגרים שעמדתי בפניהם אז. עם זאת, אני מוצאת את עצמי שואפת להשאיר את הצללים האלה מאחור. המקרר מתמלא לאט לאט, והמפגשים שלי עם חברים עד כה היו לא פחות ממחממי לב.
מה ששונה להפליא הפעם הוא עומק החיבור באינטראקציות הללו. אנשים נראים סקרנים באמת - לא רק לגבי הנושאים המוכרים, אלא גם לגבי המלחמה, המסע שלי עם פסיכדליים, והשטיח הרחב יותר של החיים.
די על ה- Old Navy, דברי על ה'שרומים'.
הפיל בחדר הוא מסע הפסילוציבין - חוויה שאני יודעת שרבים סקרנים לגביה. עם זאת, הבנתי שבכל פעם שאני דנה בזה, אני נוטה לסגת פנימה, להיות נסוגה במקצת או אפילו קצת מלנכולי. אז, לעת עתה, אני חושבת שעדיף לעצור את השיחה הזו ולתת לעצמי קצת מקום.
למען הבהירות, אני רוצה להתייחס לתפיסה שגויה נפוצה: לא יצאתי למסע פסיכדלי מסורתי, וזה גם לא משהו שחיפשתי במודע. במקום זאת, מה שחוויתי היה יותר מסע מדיטטיבי - כזה שמתפתח עם הזמן וממשיך להתפתח. זה תהליך, לא אירוע, ואני עדיין מאוד בעיצומו.
בבקשה אל תקראו להם 'שרומס'.
כשאני שומעת את זה, זה מפחית את זה לסם מסיבות וזה רחוק מזה. זה רפואת צמחים.
השאמאן (מדריכה) שלי עכשיו בקופנהגן הדריכה אותי בחוויה הזו. העבודה המשותפת שלנו רחוקה מלהסתיים, היא כנראה תימשך על בסיס שבועי, אולי עד סוף חיי. אני ממשיכה לקחת את התרופה, טיפה ליום. לא מדובר בחיפוש אחר התעלות במובן המקובל, אלא בחקירה עמוקה יותר ומתמשכת של העצמי, הריפוי וההבנה. אני לומדת להיות סבלנית לתהליך, לסמוך על כך שהמסע עצמו יגלה את מה שאני צריכה, כשאני צריכה את זה. זה ממש מחוץ לאזור הנוחות שלי.
כרופאה אני נאבקת בין השתקפות אישית וגבולות מקצועיים. יש בי חלק מהסס, תוהה אם אני מגלה יותר מדי מעצמי. תמיד הייתי טבולה ראסה. אבל אז אני מזכירה לעצמי שהחוויה האנושית היא הרבה יותר אוניברסלית ממה שאנחנו נוטים להכיר. רבים מאיתנו, ללא קשר למקצוע או הרקע שלנו, מנווטים אתגרים דומים, רגעי פגיעות ומאבקים פנימיים. זה לא רק עלי: זה קשור לקשרים שאנו יוצרים דרך מסעותינו המשותפים. ובזה, יש ריפוי, גם למרפא וגם למרפא.
אני נרגשת מאוד מהתגובה לפוסט הקודם שלי - תודה. כנראה שלא הייתי צריכה לדבר על להיות טוב במיטה כי לא הצלחתי לפרסם את הפוסט הזה במדיה החברתית הרגילה. אני צריכה ללמוד איך לעשות את זה טוב יותר.
המשוב לניוזלטר האחרון היה באמת מדהים, והוא תזכורת לכוחה של חוויה משותפת. אנא שתפו את הניוזלטר הזה.
עד לפעם הבאה 🫶🏻,
שלכם/כן,
אנה🌸
יום אחד אתה הולך להתגעגע לטקסטים המשעממים שלי, לשיחות האקראיות שלי, לשאלות המטופשות שלי, אתה תתגעגע לקרב שלי, לשינויים במצב הרוח שלי, לוויכוחים שלי, לרכוש שלי ולחוסר הביטחון שלי. אבל יותר מכל תתגעגע לדרך שבה אהבתי אותך.